החלטה בתיק ע"א 6686/13

1.        בפני שתי בקשות לעיכוב ביצוע של פסק דין שנתן בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ביום 18.6.2013 (ת"א 1537/07, השופטת ר' לבהר-שרון), בקשות המתייחסות כמובן להיבטים שונים של פסק הדין.

עיקרי התשתית העובדתית

2.        חברת אליהו הר ציון לוינסקי בע"מ וחברת משה איתן ואחיו בע"מ (להלן ביחד: החברות), חברות קבלניות הפועלות בתחום הנדל"ן, חכרו מאת המשיב 5, מינהל מקרקעי ישראל, מגרש הנמצא בדרום העיר תל אביב לשם בניית בניין מסחרי. החברות החלו בבניה ואף השלימו את בניית קומות המרתפים. עם התחלת העבודה על מפלס הרחוב של הבניין, הופסקה הבניה בשל מחלוקות בנוגע לסוגיות תכנוניות, והאתר גודר. ביום 24.8.2004 נכנס ודים רוזנברג (להלן: התובע), לאזור אתר הבניה בשעת לילה מאוחרת, ונפל לבור עמוק ופתוח שנמצא בו. כתוצאה מכך הוא נחבל באופן קשה ונותר משותק בכל פלג גופו התחתון. נכותו האורתופדית הועמדה על 100% לצמיתות.

3.        בעקבות האירוע, התובע הגיש תובענה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כנגד החברות, עיריית תל-אביב ומנהל מקרקעי ישראל (להלן ביחד: הנתבעים). בהמשך הצטרף המוסד לביטוח לאומי כתובע נוסף בתביעת שיבוב להחזר גמלאות ששולמו על ידו לתובע (שהוא והמוסד לביטוח לאומי, יקראו להלן ביחד: התובעים). במסגרת ההליך נשלחו הודעות צד ג' שונות, ובכלל זה למשטרת ישראל.

4.        באופן כללי, הנתבעים טענו כי התובע לא היה רשאי להיכנס למתחם, שהיה מגודר, כי היה נתון להשפעת סמים בזמן האירוע וכי היה מסיג גבול שנכנס למקום בכוונה לבצע עבירה (שהמחזיק אינו חב כלפיו לפי סעיף 37 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין)). הנתבעים הוסיפו עוד כי התובע הוא עבריין שהורשע בעבר בעבירות של סחר בסמים. מנגד, התובע הכחיש כי היה תחת השפעת סמים בזמן האירוע, וטען כי החברות התרשלו כמחזיקות המתחם ולא דאגו שיהיה מגודר וסגור, וכן לא דאגו לסגור ולאטום את כל הבורות והפירים שנותרו פתוחים באתר.

פסק דינו של בית המשפט קמא

5.        בית המשפט קמא הכריע בתביעה במתכונת מדורגת - תחילה, ביום 29.11.2012, ניתן פסק דין חלקי בכל הנוגע לשאלה של קיצור תוחלת חייו של התובע (שהועמדה על 21 שנים נוספות מיום התאונה); בהמשך, ביום 7.4.2013, ניתן פסק דין חלקי בשאלת האחריות ; ולבסוף, ביום 18.6.2013 ניתן פסק דין משלים בשאלת הנזק.

6.        בכל הנוגע לאחריות כלפי התובע כמסיג גבול, קבע בית המשפט קמא כי בעת התאונה הוא היה נתון להשפעת סמים, וכן שהוא נהג לשהות באתר ביחד עם מכורים לסמים נוספים. עם זאת, בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי אין בכך בלבד כדי לשלול את אחריותם של הנתבעים לפי סעיף 37 לפקודת הנזיקין, מאחר שלא עלה בידם להוכיח כי התובע היה חסר תום לב שעה שנכנס לשטח או כי כוונתו הייתה להיכנס למקום במטרה לבצע עבירה. בית המשפט קמא הוסיף שרשלנותם של הנתבעים הייתה רשלנות רבתי, בין היתר מאחר שידעו כי מכורים לסמים נוהגים להימצא במתחם אך לא פעלו כדי לטפל בתופעה זו או למנוע אותה. עם זאת, בית המשפט קמא סבר כי יש לזקוף לחובתו של התובע אשם תורם משמעותי. בסופו של דבר, הורה בית המשפט קמא על חלוקת אחריות באופן הבא: על התובע הוטל אשם תורם בשיעור של 45%; החברות חויבו בתשלום 10%; משטרת ישראל חויבה ב-25% ועיריית תל אביב חויבה לשאת ב-20% הנותרים.

7.        בכל הנוגע לשאלת נזקו של התובע פסק בית המשפט קמא פיצויים בגין ראשי הנזק הבאים: כאב וסבל, הפסד השתכרות, עזרת הזולת, ניידות, אביזרים והתאמת דיור, והעמיד את הסך הכולל של נזקי התובע על סך של 4,384,000 שקל .

8.        בית המשפט קמא הורה כי לאחר שינוכה מסכום הפיצויים החלק המיוחס לאשם התורם יועבר 75% מן הסכום הנותר לידי המוסד לביטוח לאומי, בהתאם לסעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי) ואילו 25% ממנו יועבר לתובע. לסכומים אלו, כך נקבע, יתווספו הוצאות ושכר טרחת עורכי דין בסכום כולל של 20%.

9.        החברות הגישו לבית משפט זה ביום 7.10.2013 ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא (ע"א 6686/13) ויחד עימו הגישו בקשה לעיכוב ביצועו עד להכרעה בערעור. ביום 27.11.2013 הגישה אף המדינה ערעור מטעמה על פסק הדין בכל הנוגע לאחריותה של משטרת ישראל (ע"א 8065/13) וכן הגישה בקשה לעיכוב ביצועו. בנסיבות אלה, שתי בקשות אלה נדונות במאוחד (החברות והמדינה ייקראו ביחד להלן: המבקשות).

בקשת עיכוב הביצוע מטעם החברות (ע"א 6686/13)

10.      לטענת החברות, סיכויי הערעור שהגישו הם גבוהים. החברות מערערות הן על קביעתו של בית המשפט קמא בשאלת האחריות והן על היקף הפיצויים שפסק.

11.      בנוגע לשאלת האחריות, טוענות החברות כי בית המשפט קמא שגה כאשר לא פטר את המערערות מאחריות בהתאם לסעיף 37 לפקודת הנזיקין, חרף העובדה שהתובע לא הוכיח כי נכנס לאתר הבניה בתום לב, ובמיוחד נוכח קביעת בית המשפט קמא לפיה הוא נכנס לאתר הבניה לצורך שהייה עם מכורים לסמים נוספים. כן סבורות החברות כי בית המשפט קמא שגה כאשר הטיל עליהן אחריות חרף העובדה שהן נקטו בכל האמצעים הנדרשים והאפשריים לצורך סגירת אתר הבניה והפתחים המצויים בו. לטענתן, סגירה זו אושרה על ידי מנהל מחלקת מבנים מסוכנים של עיריית תל אביב. בהקשר זה, סבורות החברות כי היה מקום לקבל את ההודעה לצד שלישי שהגישו כנגד עיריית תל אביב ומשטרת ישראל במלואה, בהתחשב בכך שהאחרונות ידעו על פלישתם של מכורים לסמים למתחם ונמנעו מנקיטת צעדים בעניין. באופן כללי יותר, סבורות החברות כי לא ניתן היה לקבוע כי הן התרשלו מאחר שלא יכלו לצפות את כניסת המכורים לסמים למקום ואת פירוק הגדרות והמחסומים שהותקנו. החברות סבורות כי הטלת האחריות עליהן יוצרת מצב לפיו מוטלת על קבלנים במצבן מעין אחריות מוחלטת.

12.      בנוגע לשאלת הנזק, סבורות החברות כי בית המשפט קמא שגה בכך שפסק לתובע פיצוי בגין הפסד ההשתכרות של אמו שעוזרת לו מאז התאונה בשיעור של 4,717 שקל לחודש, חרף העובדה שהוא לא הביא ראיה כלשהי להשתכרותה עובר לתאונה. באופן דומה, סבורות החברות כי לא היה מקום לפסוק לתובע פיצויים בגין ניידות בעבר, נוכח כך שהתובע לא הציג ולו קבלה אחת בגין נסיעות בעבר.

13.      בנוגע למאזן הנוחות, טענו החברות לעניין חיובן בתשלומים לתובע, וטענו כי הראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא מלמדות כי מצבו הכלכלי לא יאפשר להן להיפרע ממנו אם יתקבל ערעורן. החברות הוסיפו כי התובע מקבל מן המוסד לביטוח לאומי סכומים המאפשרים לו קיום סביר, וכי אם ישלמו את הסכומים הנכבדים שבהם חויבו הן עלולות להיפגע בשל כך בצורה בלתי הפיכה.

14.      ביום 31.10.2013 הוריתי על הגשת תגובות לבקשה לזו.

15.      בתגובה שהגיש ביום 4.11.2013 ציין התובע כי הוא מתנגד לבקשה. ראשית, וזאת כטענה מקדמית, נטען מטעמו כי הערעור הוגש קודם למתן פסיקתא הקובעת מהם הסכומים שעל הנתבעים השונים לשלם. שנית, ולגופו של עניין, סבור התובע כי הבקשה מנוגדת להלכה המצמצמת בכל הנוגע לעיכוב ביצועם של חיובים כספיים (בהפניה לע"א 9296/03 אהרוני נ' מנשה, פ"ד נח(2) 301 (2003)). שלישית, הוא מוסיף וטוען, כי למעשה המבקשים מרכזים את טענותיהם במרכיב של מאזן הנוחות, ללא כל התייחסות מהותית לסיכויי הערעור מעבר לטענה הכללית כי היה מקום להחיל על התביעה את הפטור הקבוע בסעיף 37 לפקודת הנזיקין. לשיטתו, ההכרעה בעניין זה נובעת מן התשתית העובדתית שבית המשפט קמא בחן (בכל הנוגע לשאלה האם בעת כניסתו למתחם הוא היה חסר תום לב או נכנס לשם במטרה לבצע עבירה).

16.      בתגובה שהגיש ביום 18.11.2013 התנגד גם המוסד לביטוח לאומי לבקשה לעיכוב ביצוע. ראשית, נטען כי לא מתקיימים במקרה זה החריגים אשר במסגרתם מעוכב ביצועו של חיוב כספי, ובפרט לא הוכח כלל כי החברות לא תוכלנה להיפרע מהמוסד לביטוח לאומי אם יתקבל הערעור (בהפניה לע"א 9010/08 מרכז רפואי רבין נ' לוביאנקר (4.12.2008) וע"א 4381/08 קופ"ח הכללית נ' מוסקוביץ (29.7.2008)). שנית, נטען כי לא מתקיים התנאי לפיו אם לא יינתן עיכוב הביצוע עלול להיגרם נזק בלתי הפיך. לשיטתו של המוסד לביטוח לאומי, טענת המבקשים התבססה על תצהיר "לקוני", וזאת בניגוד לדרישה שתצהיר מסוג זה יהיה מפורט, מדויק ומדוקדק בכל הנוגע לנסיבות העובדתיות ולטעם שבגינו ביצועו של פסק הדין עלול להסב נזק שאין לו תקנה (בהפנייה לבש"א 8240/96 חנני נ' פקיד השומה חיפה, פ"ד נ(5) 403 405 (1997); בש"א 3158/91 שרון נ' קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון, פ"ד מה(5) 499 506 (1991)). בנוסף לכך, טען המוסד לביטוח לאומי כי לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהוא עצמו יוכל לעמוד בנטל ההשבה אם יתקבל ערעורם של המבקשים, וממילא המבקשים לא טענו דבר בעניין זה. בשולי הדברים, ציין המוסד לביטוח לאומי כי ככל שתתקבל החלטה על עיכוב ביצוע, הרי שמן הראוי להורות למבקשים להפקיד ערבות כספית ואף ערבות בנקאית אוטונומית בשיעור ניכר בקופת בית המשפט.